כבר התרגלתי לנוכחות העט האדום ושלל סימני הקריאה של המורה רחל, המלמדת מקצוע אשר בביתנו זכה "לשם החיבה" המפוקפק מדע- פיכס. כל מבדק או בוחן היו חוזרים אדומים
"אימא, היום אני הולך לקבל 100 במדע- פיכס" הצהיר בני יקירי בנחישות. רציתי לשאול אותו אם למד, שהרי לא ראיתי שפתח ספר וכל ניסיונותיי לגשש בנושא נתקלו בחומה של "כן, כן די כבר"
מי יודע, חשבתי לעצמי, אולי מדובר בשיטת העברת החומר מהספר לראש בטלפתיה או אלוהים ישמור אולי הוא הולך להעתיק.
כך או כך, נחישותו הייתה נחרצת ואני, כאם מעודדת מוטיבציה תמכתי בו עם פרפרים בבטן ואפילו הגזמתי והפלגתי במשפטי מוטיבציה סוג ג בסגנון "ברור מתוק, תאמין בעצמך ותצליח"
כשחזר הביתה הייתי צריכה לגייס את כל כוחותיי בשביל לא להתנפל עליו בשאלות, איך היה. וגם כשכבר העזתי, ענה בלקוניות , בסדר גמור.
שבוע לאחר מכן בצבץ המבדק מתיקו וכמו תמיד כולו מלא בסימנים אדומים. הבטתי בו, הבטתי במבחן
מתחת למבחן נכתב בזו הלשון
מורה למדעים יקרה
כשהסברת על מערכת השמש, לא הבנתי למה התכוונת וגם כנראה לא שמת לב שהרמתי את האצבע כמה פעמים. כשלימדת על תמיסות, בדיוק יצאתי לשירותים, בשיעור אחר הייתי בחזרות למקהלה. כמו שאבא שלי אומר" תירוצים כמו חול ואין מה לאכול" בגלל כל זה, אני מבין למה פסלת לי חלק גדול מהשאלות או שלא אהבת את מה שעניתי. דווקא כשלימדת על מחזור החיים הקשבתי והנה קיבלתי על זה 10 נקודות. אז כשאני מקשיב אני יודע ובגלל שלא הקשבתי בכלל בנושאים האחרים, אני חושב שאי אפשר באמת לתת לי על זה ציון. אימא שלי אמרה לי פעם שמבחן בודק ידע. אם לא הקשבתי, לא ידעתי. אני מקווה שאת מבינה את ההיגיון שבזה ומבינה למה אני חושבת שבמבחן הזה 20 שווה 100
בברכה, התלמיד שלך
לא. הסיפור הזה לא אמתי (אם זה לא היה ברור ) עוד לא נולד (כנראה ) הילד שמתנסח ככה בכתב, לפחות לא בבית שלי (בו דווקא ממש אוהבים מדעים ) הוא תוצר של שיחה שהייתה לי עם תלמיד מאוד נבון ובוגר לגילו, שניסה להסביר לי, בהיגיון הפשוט הזה של ילדים, למה בעצם הוא לא מאוכזב מהציון הנמוך שקיבל. "רויטל בכלל לא הקשבתי, אז איך אני יכול לענות נכון, אבל איפה שהקשבתי, תראי איזה ציון יפה קיבלתי"
נשבעת לכם שבאותו רגע זה נראה לי כל כך הגיוני שכבר חשבתי להציע לשר החינוך לאפשר לכל ילד לכתוב לצד כל שאלה במבחן, אם הוא הקשיב או לא. אבל אם נשים רגע את הציניות בצד, השיחה הזו מלמדת אותנו שני דברים מאוד חשובים
כשמצליחים לגרום לילד להקשיב, כלומר שהערוץ שלו באמת פתוח ללמידה, מתוך עניין אמתי. הוא לומד ואפילו זוכר בבחינה ולא פחות חשוב, ילדים שיודעים להסתכל על חצי הכוס המלאה (איפה שהקשבתי, עניתי נכון ) פשוט ממיסים את הלב וזכו במתנה הגדולה מכולם, מתנת האופטימיות. אז בבקשה, מורה יקרה, בפעם הבאה פחות סימונים אדומים ויותר מחמאות על השאלות שבהן הוא קיבל את כל הניקוד. עשרים בקשבה זה מאה בביטחון עצמי.
עכשיו רק נשאר לי לעבוד אתו על ה80 הנותרים, אבל בחיי…. מזמן לא יצאתי כל כך מחויכת ממפגש עם ילד